היו לי תקופות

היו לי תקופות הייתי הולך
עם המון גאווה ברחוב
עכשיו זה כבר לא משנה
כי זה כבר לא קורה
מאז שהתפטרת הפסקתי לנשום
היו לי המון בעיות
שנראו אז לעין מאוד חשובות
ניסיתי המון פתרונות
אך נראה שרק אחד יעזור

אנסה להעלים אותך
מהעולם הזה

אחר כך אשב עם בירה ביד
מעל הרחוב ואנשום לרווחה
ולא אמהר לעבודה
נראה כאילו שוב חזרתי לעצמי

אנסה להעלים אותך
מהעולם הזה אל העולם הבא

==========================


שלכם לתמיד,
טד

מתוסבך

אני לא מבין איך הגעתי למצב הזה... לפני שבועיים הבעיה הכי קשה שהייתה לי זה באיזה שעה לקום בבוקר...
אבל החיים לא ממשיכים ככה לנצח. ושוב חזרתי לאותה נקודה... זה לא שאני הצלחתי לברוח מהנקודה הזאת. זה בעצם מעגל שאני פשוט הולך עליו שוב ושוב, צעד אחרי צעד, אני כבר מכיר כל מיליטר במעגל הזה. וכן במובן מסויים נמאס ללכת בו. אבל אני לא יכול להפסיק. חלק מזה שאני גם לא רוצה. אני יכול להגיד שאני נהנה מזה, אבל זאת לא תיהיה כל האמת. יותר נכון יהיה להגיד שאני אוהב ללכת עם ההחלטות שבהם אני מאמין ואותם אני בחרתי.
כן, כנראה כולכם תגידו לעצמכם עכשיו: "אבל אתה עושה החלטות טיפשיות". אני מודע לעבודה הזאת. אבל זה מה שיפה בכל הדבר הזה שלמרות שאני יודע שאלה ההחלטות הכי לא נכונות, אלה החלטות שאני מחליט, החלטות שאני מחליט כי זה מה שאני מרגיש וחושב. ופה הקטע של התסבוך.
אני מתסבך את עצמי, בדברים שכבר עברתי עליהם מלא פעמים במהלך המסע המרתק שלי במעגל. אבל אלה דברים שלא נמאס לי מהם. לא נמאס לי לקום בכל בוקר ולחשוב על אותו הדבר, לשמוע את אותה המוסיקה שאני אוהב. זאת אותה המוזיקה שנתנה כל כך הרבה משמעות למה שעברתי בתקופה הזאת. אומרים שאחרי פרידה אתה מרגיש שכל שיר שאתה שומע הוא עלייך. זה נכון. אבל משום מה השירים האלה בשבילי מהווים קצת יותר משמעות. מאחורי כל שיר שאני שומע אני יכול לחייך ולספר לעצמי (או למי שמעוניין להקשיב), את אותו הסיפור שסיפרתי לעצמי כבר כל כך הרבה פעמים.
לפעמים אני תוהה אם זה רק אני ככה?! אם רק אני משתגע מכל הסיפור הזה?! והייתי בא ומברר את זה, אבל אני לא יכול, כי זה לא משהו שאנשים עושים (ואנחנו חיים בחברה בה יש חוקים). אבל זה משגע אותיף רק אני פגום או שאולי בכל זאת אני לא לבד... יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה להגיד לה, אבל אני מפחד שאין לי יותר מה לחדש לה, או להגיד לה משהו שהיא תרצה לשמוע. אני באמת לא מבין למה אני כל כך מתסבך את עצמי.
הפעם לא השארתי קצוות פתוחות בשבילכם לחשוב עליהם. פשוט תקראו ותנסו להבין אותי.
שלכם, טד.

" I fear there is nothing left to say to you, that you want to hear, that you ought to know"

Telegraph

מזמן לא כתבתי... כבר סוף החופש. אז מה היה לנו עד עכשיו?!
היה חופש עמוס מבחינה פיזית, בהמון פעילויות מהנות, וכאלה שקצת פחות.
אבל יותר מזה החופש היה עמוס מבחינה נפשית. כל כך הרבה דברים קראו בחודשיים האלה. דברים שלא ציפיתי שיקרו. דברים שהפתיעו אותי. הנפש לא מסוגלת לכל כך הרבה לחץ. אבל הבעיה פה זה שהדבר היחיד שיגרום לכאב ללכת זה הזמן.
היה לי שבוע שלם שבו פשוט הרגשתי שחזרתי לשנה שעברה. אני עשיתי את אותם הדברים. את אותן השטויות שאני אמרתי לעצמי שאני לא אעשה. אופס.
פעם אני הייתי אחד שמאמין. מאמין במה?! אני האמנתי באהבה ( כן, כן, את ההתחכמויות תשאירו לעצמכם). אני באמת האמנתי בזה, אבל כנראה הייתי עיוור מכדי לראות שזאת בעצם רק אשלייה של העולם. זה נראה לי הדבר הכי עצוב כאשר אתה מפסיק להאמין במה שהאמנת. כן, אני הפסקתי. נכון רובכם תגידו "אל תדבר שטויות" אבל זה נכון. קשה להודות בזה, אבל זה נכון. מצד שני, אם היו נותנים לי את האפשרות לחזור 5 חודשים אחורה אני הייתי עושה את אותו הדבר, בדיוק באותה הדרך...
עכשיו זה הזמן שבו אני חייב לנתק את עצמי מהאשליה הזאת. אני חייב לעזוב, ללכת. "תגידי לי איפה את? אולי נוכל להפגש מאוחר יותר. או שאולי אני צריך לשחרר אותך לחופשי?" כל כך הרבה דברים רצים לי בראש. וזה לא יסתדר מעצמו כי פה רק הזמן יעזור..
שלכם, טד.

נ.ב.
"I guess I'm letting you go, it's hard but it's just like they said"

Sweetest Goodbye

מה צמד המילים הזה אומר לכם? שזאת פרידה טובה? שזאת פרידה שמשאירה טעם מתוק בפה? או שזאת פרידה אכזרית שמתפרשת בעינייך כמתוקה בגלל הבנאדם שנפרד ממך?
נכון! אתם חושבים, "דיי בנאדם, עברנו את זה" "הגיעה הזמן להפסיק לחושב על זה". אז לא, כי בעצם המחשבה שבאמת כואבת באה אחרי זמן מסויים. בעצם המחשבה שזה כבר לא יקרה... ויש כאלה שיגידו "אז זה לא נועד לקרות". יכול להיות, אני לא יכול לקבוע את זה. אני גם לא יכול לקבוע אם זה טוב לי או לא. אני רק יכול לדעת בוודאות שלא משנה כמה שזה כואב עכשיו וכמה שזה יכאב בעתיד (וזה יכאב) אני בחיים לא הייתי מוותר על זה. אם לפני חצי שנה היו אומרים לי שזה היה נגמר ככה אני בכל זאת הייתי נכנס לזה. כי אחרי הכל, זה לימד אותי דבר או שניים.
נכון שהשם של הבלוג הוא "היו לי תקופות", אבל זה לא נראה כאילו התקופה הזאת הולכת להעלם ממני, לפחות לא בזמן הקרוב. (כן אה?! מסכנים כל אלה שצריכים לסבול אותי). הפרידה הזאת זה אחד מהדברים האלה שאתה לא באמת מעכל את זה עד שעובר פרק זמן מסויים.
השבוע האחרון לא היה קל, בכלל. הוא היה נורא אמוציונלי, לפחות מבחינתי. לפחות פעם אחת הייתי רוצה לדעת מה היא חושבת, באמת... אבל היא כזאת, זה חלק מהקסם האישי שלה שאומר "You'll shall never know", ואני נפלתי בקסם.
מה בשבילי צמד המילים האלה אומר?! בשבילי זאת פרידה אכזרית וקשה שפוגעת בשני האנשים, אבל בגלל הבנאדם שבגללו היא נאמרה, היא משאירה טעם של מתיקות מרה בפה. הבנתם? טוב! לא? חבל...
אני מאמין שכתבתי מספיק להיום, יהיה נחמד לדעת את דעתכם.
שלכם, טד.

Never Again

מלא זמן לא כתבתי משהו.. אז עכשיו אני הכי במצב רוח.
אז מה השתנה מאז הפעם האחרונה?!
אני ויהודית נפרדנו, את האמת אני כבר ראיתי את זה בא. "כנראה זה לא נועד להיות". כנראה. אני לא יודע אם להיות שמח או עצוב, בגדול הייתה לנו תקופה טובה (חח היו לי תקופות). אני מנסה לשמור על מצב רוח טוב. זה עלול להראות שהפרידה הזאת לא הזיזה לי. זה לא נכון. זאת בכל זאת תקופה שבה אני באמת השקעתי במשהו שהיה אכפת לי ממנו. אבל כאלה החיים... "זה פשוט לא עובד".
זהו אני כבר לא חוזר עוד פעם לאותו מקום שבו הייתי לפני 10 חודשים. דיי. עוד חודש אולי יותר זה יעבור, זה יהיה עצוב אבל זה יקרה. אין משהו שמרפא פרידה יותר טוב מזמן.
יותר אין לי כל כך מה לספר, החיים ממשיכים...
טוב אז זה היה דיי מתומצת, השיר ימשיך מפה...


"And I belived you cuase' I loved you more then life"
שלכם, טד.

החופש מתחיל...

באמת?! כבר נגמר י"א? כן כן
שנה עמוסה, באנשים, במחשבות, ברגשות וכמובן בלימודים. אני לא הולך לפרט פה על הכל כי בשביל זה יש את פוסט סוף השנה בדצמבר, אני רק רוצה להגיד שהשנה הזאת הייתה אחת השנים היותר עמוקות שלי...
נכון שאני עדיין בקשר עם אילנצקה (קושקוש), וגם יצא לי להכיר הרבה יותר טוב את סשה, נינה, אני, מגן יבנה כמובן את מאי ושיר. שבאמת אני לא חושב שהרבה הייתי מתקדם בחיים בלעדיהן (כן כן רק בנות)
סתם...
אני לא אשכח את קובי, ליעד, מאור, איקלרס וכל החברה הנהדרים שחיים בגן יבנה =]
במיוחד תודה על השנה האדירה הזאת אני רוצה לתת לרותי, ואילנה פלקס שבאמת הסבל שהן סבלו ממני השנה לא משתווה לשומדבר. ובאמת תודה שהייתן שם בשבילי ברגעים הקשים.
ואחרונה וחביבה, יהודית. שכרגע היא הכל בשבילי. באמת ששלושת החודשים האלה איתך עשו לי רק טוב.
זה היה מן פוסט של תודות
אז לכולכם חופש נעים=]



שלכם, טד.

בלי הרבה מילים

אני אספר לכם, עד כמה הגורל חשוב במצבים שלנו בחיים. הרי הגורל קובע מה נעשה ואם מי ניהיה. הגורל יכול להפתיע לטובה ולרעה, ויותר מזה הוא יכול לגרום להרגשה אדירה. באמת שאני לא יכול להיות יותר שמח מזה שהקשר שלי ושל יהודית מתקדם כל כך טוב. אני לא יודע, כשהיא ליידי כל שאר הבעיות נראות כל כך חסרות משמעות... כל כך לא מעניינות שכבר הספיקו להיות לי בעיות. ומזה אני ממש שמח.
הרבה דברים עוד הייתי רוצה להוסיף, אבל אני אסיים בזה שבחיים צריך ללמוד להיות ספונטני, ולקחת החלטות שאתם לא בטוחים מה הם יתנו לכם, תבטחו בגורל! אני רוצה לספר לילדה שלי, שלמרות הכל היא עושה אותי מאושר ואני מקווה שזה מה שאני מביא לה לחיים, כי זה מה שחשוב מבחינתי שתדע שאני שם בשבילה כדי שהיא תיהיה מאושרת
שלכם, טד.

מה חדש?!

אז... מזמן לא עידכנתי. הגיעה הזמן לא?
פעם שעברה עצרתי בנימה פחות אופטימית. אבל זה בסדר. .החיים הרי באים בתקופות, פעם טוב ופעם פחות. מה קורה עכשיו אתם שואלים? אז אני בעלייה. לא סתם עלייה אחת רצינית כזאת שבאמת נותנת את הרצון לקפוץ מהמיטה כל בוקר... הלוואי שאצל כולם היה כמו אצלי...
נכון שיש כרגע אנשים שהם בתקופה קצת פחות טובה, אבל זה לא אומר שזה יהיה ככה לנצח. אני חושב שגם מהדברים הכי רעים צריך לדעת להוציא את החלק המצחיק, ולצחוק על זה. אולי זאת הסיבה שבגללה לפעמים שווה להיות ציני. ציניות זה בעצם לצחוק על החיים עם ידיעה שזה לא באמת מצחיק (אבל לפחות אתה מנסה). אז לסיכומו של דבר תצחקו על הדברים הכי רעים, זה עדיף מלבכות.
ועכשיו משהו טיפה שונה. תחשבו על זה שנייה, כמה פעמיים בזמן האחרון ויתרתם לעצמכם? או ויתרתם למישהו אחר בידיעה שזה לא צודק? ותמיד אתם מצאתם לזה הצדקה, אבל זה יוסי (שם בדוי), מותר לו. וזה מה שהורג אותי? מה זאת אומרת מותר לו? אם הוא טועה אז לא מוותרים. אם הוא טועה אז נלחמים על הצדק, (נשמע כאילו אני גיבור על), נלחמים על הדעות שלכם. לוותר זה אולי הדבר האחרון שאפשר לעשות. כמה שאתם נלחמים יותר על הדעות שלכם זה מראה עד כמה אתם חזקים מבחינה מנטאלית. וזה חשוב, לפי דעתי. חשוב לציין, זה לא שעכשיו על כל שטות צריך להלחם. צריך לדעת מתי לוותר אבל להבין את הגבולות.
טוב אני לא רשמתי כל כך הרבה, זה הרוב דעות שלי. יהיה נחמד לראות את הדעות שלכם, לשם שינוי. עד אז,
שלכם, טד.

יום חדש נפלא

זה מה בדיוק מה שאני משכנע את עצמי כל יום מחדש. שמחר יהיה יותר טוב. אם להאמין בזה ולחפש את הדברים הטובים אז זה נכון, אם לא אז, לא.
בזמן האחרון דברים לא מסתדרים, ובאמת שכמה שאני רוצה שדברים יסתדרו אף פעם שומדבר לא יוצא. קצת קשה לשנות משהו כשאתה מרגיש שאתה עושה את זה לבד. אני לא מצליח להבין למה אנשים מחפשים איפה אחרים טועים... תחשבו שנייה אולי אתם לא בסדר? ובטח יבוא הבנאדם שיגיד: "אתה מדבר פוזה, אתה חושה שרק אתה צודק". זה לא נכון ומי שמכיר אותי יודע, שכאשר אני טועה אני מודה בזה. הרי כמו שאמרתי בשביל להיות צודק פעם אחת צריך לטעות הרבה פעמיים, כי מטעויות לומדים.
בזמן האחרון אני מרגיש את התחושה של החוסר וודאות. זאת מן הרגשה שאתה לא יודע מה יקרה מחר, או יותר גרוע, אתה לא יודע מה קורה עכשיו. זה כאשר אתה קם בבוקר ואומר " אוי מעניין איך אני אהיה מופתע היום". והרי בדרך כלל זה תלוי באנשים, הוודאות או חוסר הוודאות. זה עניין של לבוא ולברר. מה שהכי עצוב בכל הסיפור הזה שאני מרגיש שאני לא יכול לבטוח באחד האנשים הכי קרובים אליי. וכמה שהייתי רוצה, לפעמיים זה קשה.
אני כבר באמת לא יכול ככה... ולשתוק או להגיד " לא יודע " גם לא כזה עוזר. באמת שהגיעה הזמן לקחת יוזמה לידיים. וזה מיועד לכולם. אם אתם רוצים שמשהו ישתנה, אז תשנו את זה. אני פרשתי מלנסות
אני חוזר לקוות שמחר יהיה יום חדש נפלא.



שלכם, טד.

נ.ב
""ועם הזמן", אתה אומר "זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא!""

כבר חודש עבר

כבר עבר חודש, מי היה מאמין?! הזמן טס, והחיים חומקים לך מבין האצבעות. אבל אין מה לעשות הרי כאלה החיים. להגיד שאני מרוצה משלי? אני כן. מאוד.
אני שם לב שאנשים פותחים בלוגים בדרך כלל כאשר הם עצובים והם רוצים לחלוק את הרגשות שלהם. הבעיה היא שאני לא עצוב, וגם אם היו לי בעיות הן יהיו כאלו שאני לא אוכל לכתוב אותן פה. בעצם זה נורא עצוב, הרי אין לי כל כך הרבה מה לכתוב.
אני עכשיו עם יהודית, שזה כנראה הדבר הכי טוב שקרה לי בזמן האחרון, נכון אולי טיפה יש מריבות אבל אנחנו לא ילדים קטנים, פותרים את הבעיות וממשיכים הלאה. כי אחרי הכל המטרה היא להנות מהקשר ולא להרוס אותו.
אחד הדברים שנורא הציקו לי בזמן האחרון, זה אותם האנשים שאומרים שהם מפחדים לעשות צעד כלפי מישהו כי הם מפחדים שהקשר שיש להם עכשיו יהרס. אני חושב שזה תירוץ עלוב של אנשים פחדנים. אני מאמין שאם אתם רוצים מישהוא / מישהיא באמת באמת רוצים אז אתם תמצאו את הדרך הנכונה לעשות את זה.
אני חושב שזה הכל להיום.
שלכם, טד.

לזכור שאנחנו כאן בגללם

תמיד היום הזה משפיע עלי חזק. אני מנסה לתאר את החיים בלי המדינה הזאת. אני עוד יותר מנסה לתאר את החיים שלי בלי אחד החברים שלי (חס וחלילה). אותם האנשים שמתו במלחמות על מדינת ישראל כבר לא יחזרו.
הם לא יזכו לחוות את החוויות שאנחנו זכינו, או לראות את הדברים שאנחנו ראינו, ולמרות שאנחנו לא מכירים אותם את חייבים להם תודה והערכה. איפה אנחנו היינו בלי אותם האנשים?
לפי דעתי חוץ מלזכור את אותם האנשים ביום הזכרון אנחנו צריכים להבין דבר חשוב מאוד. אין מי שיגן עלינו! אלא רק אנחנו נלחמים על השלום שלנו. בגלל זה אני לא מקבל אנשים שאומרים לי "אתה לא הולך לקרבי". אני אלך. אם זה מה שיעזור לי להגן על המדינה, על החברים שלי, על המשפחה אז זה מה שיהיה.
כאשר עוד מעט יתחילו חגיגות יום העצמאות אתם כבר לא תזכרו אותם, אבל אלה שנפלו צריכים לדעת שהם לא נפלו לשווא.
זה פוסט קצר שאני מקווה שהעביר את המסר שלי
לסיום שיר, שהוא עם נימת תקווה לכך שמחר הכל ישתנה:
שלכם, טד.

יום הזכרון לשואה ולגבורה

אני לא מאמין שלקחתי על עצמי את האחריות הזאת לרשום על היום הזה. יום הזכרון לשואה ולגבורה, זה לא עוד יום רגיל. זה היום שבו אנחנו מתייחדים לזכרם של אותם האנשים שהמפשחות שלהם נספו בשואה.
איך בעצם השואה התחילה? אחד שהחליט שהוא יותר טוב מאדם אחר. אדולף היטלר החליט שעולם מחולק לעמים שולטים ומשרתים. הוא קרא לזה "תורת הגזע". זאת בעצם הייתה גזענות לשמה. אחרי שאותם השורדים של השואה הגיעו לארץ, הם ניסו להגשים את החלום שלהם. לבנות במדינת ישראל חברה שתיהיה לה מוסריות, שיתקיים בה צדק. הם הצליחו?
אני לא בטוח, אנחנו יכולים לשמוע על כך שאנשים רוצחים הומוסקסואלים על עצם נטייתם המינית, או מקומות שבהם לא מקבלים אנשים בגלל צבע האור שלהם. האם זאת החברה שאותם אנשים דיברו עליה? לא זאת לא. אני חושב שהכל מתחיל בחינוך.
הדור של היום גדל על ערכים שהוא מקבל מהטלויזיה, או מהבית ספר. אבל בעצם כולנו יודעים שבבית הספר מה שחשוב למורים זה שתוציא מאיות. בטלויזיה אנחנו מקבלים את המסרים שכולנו יודעים שהם יתנו יותר רייטינג. אני חושב שהדור של העתיד צריך להתחנך מבני הנוער במאמינים בערכים שבהם האמינו אותם שורדים של השואה.
את כל המילים האלה אני אומר בגלל שהייתי שותף לטקס יום השואה בקן של הנוער העובד והלומד. מכל מה שהצלחתי לראות אני מאמין שאלה האנשים שיכולים לעשות את דור ההמשך יותר טוב.
את כל השאר כתבתי אני לא מייחס לכולם, זאת פשוט התבוננות על הדברים מהצד.
אני ארצה לסיים בדבריה של חווקה פולמן רבן:
". . . בסוף דברי אני פונה לנוער , לאלה שיבנו את עתיד הארץ הזו ויעצבו את החברה כאן.

כאשר נסתיימה מלחמת העולה השנייה ,לאלה מאיתנו ששרדו היה החופש קשה ומכאיב.אבדן הכול – משפחה , חברים , מיליוני יהודים– הורגש בעצמה אכזרית. לחזור לחיים , להתחיל הכול מחדש נראה כבלתי אפשרי כמעט . עזרה לנו האמונה והתקווה שהעולם החדש יהיה אחר, שבארץ שלנו , בישראל, החברה תהיה צודקת , מוסרית , טהורה ובה ישמר צלם אדם בכל התנאים ובכל המצבים וחלמנו על שלום – .

בשם הלוחמים מאז אני קוראת לנוער שלנו : שמרו על החלום , טפחו אותו , היאבקו עבורו . "

לזכור ולא לשכוח את קורבנות השואה
ת.נ.צ.ב.ה

שלכם, טד.

Secret / Aint no sunshine

אז איפה עצרנו?! אהה נכון אני ויהודית חזרנו. זה כנראה אחד הרגעים הכי טובים שהיו לי. במיוחד כי אני נלחמתי בשביל זה כל כך. אנשים באו אליי ושאלו אותי: "תגיד, אין לך את התחושה הזאת של "השגגתי את זה וזה זה לא מעניין אותי יותר"?"
אני עונה להם לא. אני גם לא חושב שהשגתי את זה. כאילו להגיד ככה זה כמו להשוות אותה לפרס שנצחתי בתחרות. וזה רחוק מלהיות ככה. אני יותר מרגיש שעכשיו פשוט הולכים עם מה שיש. כמו שרותי אמרה, ואני חושב שכבר אמרתי את זה, כן הכל נראה יותר ורוד עכשיו. אולי רק אני רואה את זה. אבל אני לא חושב ככה.
באחת משיחותיי האחרונות עם אילנה דיברנו על סטוצים. זה מוזר עד כמה לי ולה יש דעות מנוגדות בנושא. אני לא רואה בסטוצ משהו שהוא מעשה חכם, אני יותר נוטה להאמין שסטוצ זה רגע שבו אתה מספיק לא פיקח בשביל לראות מה קורה סביבך. אילנה אמרה שזה משחרר, זה משהו שפשוט צריך. אני שאלתי באמת את פשוט מרגישה שאת צריכה את אותה נשיקה עם הסטוצ? והיא ענתה כן. עכשיו אני לא יודע איך הרבה אנשים רואים את זה אבל אני רואה בנשיקה מגע שמביעה רגשות עמוקים. לפי דעתי שומדבר לא מביעה רגשות כמו נשיקה. אז בעצם אם אתם מתנשקים עם סטוצ זה כאילו לקחתם רגש, הראתם שיש לכם אותו וזרקתם את זה לפח. אילנה אמרה שאני לא מבין. יכול להיות. אולי זה בגלל שאני לא אחד שבנוי לסטוצים. אני כמו שאילנה תיארה אתמול "ילד טוב".
אחרי השיחה אתמול נרשמו ארבעה חוקים שמעתה יקראו חוקי נתן:
החוק הראשון של נתן:
"נשיקה זה לא סתם מגע פיזי, זאת הדרך היפה ביותר להביע רגשות"
החוק השני של נתן:
"אין טעם להחזיק רגשות בבטן, לא יתפתח מזה שומדבר"
החוק השלישי של נתן:
"לעשות סטוצ זה כמו לקחת מערכת יחסים פוטנציאלית טובה, ולזרוק לפח"
החוק הרביעי של נתן:
"אחרי אלפי פעמים שאתה טועה, בסוף אתה תיהיה צודק"

למה בעצם הכותרת הזאת? Secret, אלא אותם הרגשות שאנשים מחביאים, מתוך הפחד להפגע, או להדחות וכמו שאומרים בשיר, הם לא יכולים לשמור את זה. לפחות לא להרבה זמן.
השיר השני, הוא דיי מה שאני חושב עכשיו. כי בחופש לא יוצא להפגש הרבה עם יהודית, וכשלא נפגשים ניהיה טיפה עצוב והשמש נעלמת, ובקיצור Aint no sunshine.



זהו להיום, יהיה נחמד סופסוף לראות תגובות. יש פה הרבה חומר למחשבה.
עד אז. שלכם,
טד.

נ.ב.
"I cannot forget refuse to regret so glad I met you"

עוד סיפור אחד של אהבה / The Sun

יש כל כך הרבה מה לכתוב על מה שעבר עליי בשבוע האחרון שזה פשוט לא יתואר... כל כך הרבה שאני כבר לא זוכר איך זה התחיל.
אני רק זוכר שהשבוע הקודם היה מעייף, הרגשתי שהוא אפילו כל כך לא נחוץ. יותר מידי דיבורים ועוד באמת על שטויות. הראש לא היה מוכן לזה, במיוחד לא ללימודים. למרות שזאת הפעם הראשונה שיש לי הרגשה שאני עשיתי מבחן בהיסטוריה על ציון שהוא יותר מ 80. התחלנו גם את החזרות לטקס יום השואה.
להגיד את האמת, אני חייב לציין שמגיעה לולריה את כל הכבוד על זה שהיא רשמה קטעי קריאה כל כך חזקים לטקס שבאמת אתה יכול להרגיש כאילו אתה נמצא שם ורואה את זה בעיניים שלך. אבל, זה רק החלק הטוב. כמו בכל חזרות מתחילים ריבים ובאמת שעל שטויות.
השבוע אני רבתי עם חבר ממש טוב שלי. עם קובי. בכנות, זה לא הגיעה לו. אני התנהגתי בצורה ממש לא יפה ואפילו אולי טיפה אנוכית. היה עליי יותר מידי באותו שבוע, קובי כנראה היה רק הטריגר. אז עכשיו אני חושב שזה הזמן הכי טוב להגיד שאני ממש מצטער על כל מה שקרה, כי באמת לריב עם קובי זה אחד הדברים שאני הכי פחות רוצה לעשות.

(יש הרבה פסקאות היום, יש הרבה מה לספר)

עכשיו נזוז עם הזמן קצת קדימה ליום שלישי. דבר ראשון זה היה יום ההולדת שלי, כן כן, אני כבר בן 17. אני אף פעם לא כל כך התלהבתי מימי הולדדת. אני אפילו ניהיה דיי עצוב כשאני חושב על זה. כי בעצם זה עוד יום שאתה מתקרב למוות שלך, אני לא מצפה שמישהו יגיב על זה, אבל בעצם זה גורם לך לחשוב שבעצם אתה צריך לחיות כל יום שלך כאילו זה היום האחרון. לא לבזבז זמן. אני חושב שבגלל זה אני כל כך נלחם על דברים שאני מאמין בהם, אחרת זה נראה כאילו אני סתם מבזבז את הזמן.
באותו יום שלישי, אני הלכתי לסרט ולא הפעם לא לאווטר. מספיק פעם אחת. לסרט הלכתי עם יהודית, זאת שאז הייתה השאלה הכי גדולה בחיים שלי. ובאמת שאני שמחתי ללכת איתה. באותו יום אני ויהודית חזרנו. ותקראו לי טיפש, תקראו לי איך שאתם רוצים אבל אני שמח. אני יודע שהפעם זה יהיה אחרת. אני מקווה שגם היא חושבת ככה, למרות שהיא יכולה גם לחשוב אחרת. זה בידיוק אותו סיפור של אהבה. אולי אהבה נשמעת מילה גדולה עכשיו, אולי אני גם טועה כשאני משתמש במילה הזאת, אבל ככה זה בחיים. עושים טעויות. גם כשאתה יודע שאתה עושה טעות אתה עושה אותה. זה אחד מהדברים שלמדתי בזמן האחרון, לפעמים זה טוב לעשות משהו שאתה יודע שהוא טעות, רק כדי להווכח בתוצאות.
לסיום, זה היה שבוע עמוס. הוא נגמר בצורה אדירה, ורותי כנראה צדקה אולי באמת עכשיו הכל נראה הרבה יותר וורוד, אפשר לראות את השמש. אני אסיים הפעם בשני שירים, כי אני מאמין ששניהם דיי מתארים את היומיים האחרונים.
הראשון:


השני:


שלכם, טד.
נ.ב.
"The way she felt when she first saw me"

ערב כחול עמוק

זה עוד חלק ששייך לזכרון, הרי בלי זכרון איך אנחנו נדע שמשהו השתנה? בלי זכרון נקום כל בוקר ולא נדע מה היה איתנו. זה בעצם מה שיפה בחיים הזכרונות שלך. אני זוכר את אותו ערב כחול עמוק. אני גם בטוח שאני לא היחיד שהיה לו כזה ערב. אתם זוכרים אותו? אם בא לכם אתם מוזמנים להשאיר תגובה עם הסיפור של אותו הערב. אבל נחזור לזה.

ביום חמישי האחרון קבוצת המנהיגות של "הזנק" סופסוף סיימה את הפרוייקט. הוא בוצעה בהצלחה רבה. עכשיו אני מבין מה זאת ההרגשה האדירה הזאת כשבאים אלייך אנשים ואומרים, "תודה זה היה ממש טוב" או "ישר כוח". זה נותן לך רצון להמשיך לעשות את זה, כי אתה רואה כמה אנשים מאושרים מזה. באמת התודה הכי גדולה צריכה ללכת למעיין ודינה, על זה שהן כאלה נפלאות ונתנו לנו את כל כולן כדי שנוכל כולנו להצליח.

בתגובות של הפוסט הקודם הגיב לי בנאדם באנונימיות, והוא כתב דברים שאולי הם באמת נכונים. אני רק רוצה להגיד שלבוא ולהגיד כאלה דברים באנונימיות זאת לא חוכמה גדולה, נכון שבשביל זה יש "תגובות אנונימיות" אבל הייתי באמת רוצה לדעת מי זה. אני עוד אוסיף שאני נוטה לא להסכים איתו. כל העניין הזה הוא משהו שאי אפשר להבין אותו עד שאתה נמצא בו. הבלוג הזה הוא לא בשביל לקבל רחמים. הוא בשביל להגיד דברים שאני לא מסוגל להגיד ישר בפנים. (למרות שאני מסוגל, היא יודעת את זה). ובשביל לשתף את כל מי שזה מעניין אותו.

לסיום זכרונות. הזכרון שלי מאותו ערב כחול עמוק הוא מלפני שנתיים. ביומולדדת של קובי. זה כמו נקודת מפנה בחיים שלי. רגע המפגש. הנגיעה הראשונה. יש שיגידו שאני נותן לזה ולה יותר מידי חשיבות. אולי. אבל עכשיו זה מה שאני חושב וזה מה שאני כותב. כמו שהבנתם עכשיו אני מתקרב לסוף. שיר.

שלכם, טד.

נ.ב.
"לזכר ערב שלא יחזור"

מאבד את הראש

בדיוק, לא פחות ולא יותר.
אני לא מוצא לעצמי מקום. יש עלי יותר מידי דברים, יותר מידי מחשבות, יותר מידי הכל! אני כבר לא מצליח להתמודד עם זה. וזה שמשהו יקח על עצמו את האשמה לא יפתור כלום. זה אני עם עצמי. אני הרי אף פעם לא לומד מתי להפסיק. אני תמיד עושה את אותה שטות, over and over, למרות שאני חושב שזאת לא שטות. אני קורא לזה "רגשות". אז מה שככה אני קורא לזה? אני יכול גם לקרוא לזה כיסא. אני כנראה רושם עכשיו הרבה שטויות. אבל לי הכי חשוב לכתוב. הרי להתפרק זאת המטרה לשמה יש לי בלוג.
אני יודע שכשהיא שמחה אני רגוע, אבל, יש דברים שאני לא מבין. תבואי ותסבירי. זה לא יפה מה שאני עושה עכשיו לרשום את זה ככה. אבל זה משהו שאני חייב לסגור. אני כבר לא יכול להמשיך עם זה. ההמתנה. הידיעה שאומרים משהו אחד ומתכוונים למשהו אחר. אני לא מתכוון לפגוע, אני בחיים לא אפגע בך. את יודעת את זה, אני יודע את זה. כולם יודעים את זה. אני גם לא אומר שאת אשמה. אני אומר שלי זה קשה. אני צריך את הקשר הזה, כי לך זה עושה טוב. אני אוהב את הקשר הזה, הוא חשוב לי כי את קודם כל חברה טובה שלי. לא אכפת לי מה יקרה איתי. אני אהיה בסדר. פשוט עכשיו אני צריך להבין מה קורה!

מה קורה?!
שלכם, טד.

זכרונות ועליות

זכרונות, זה בעצם מה שנשאר לנו. אני חושב שזה בעצם מה שאנחנו חיים בשבילו. אדם שחיי את חייו במלואו הוא אותו אחד שהזכרונות שלו שמורים היטב והם תמיד יעלו לו חיוך כאשר הוא יזכר בהם. זכרונות יכולים להיות טובים ורעים, אבל זה תמיד יעשה הרגשה טובה להיזכר בהם.
למה בעצם ההקדמה הזאת?! בזמן האחרון אני נזכרתי בכלכך הרבה דברים שקראו לי בשנה וחצי האחרונות ואני מופתע כל פעם מחדש עד כמה זכרון יכול למלא אותי פתאום בשמחת חיים. מקרה שקרה לי לא ממזמן, נגשה אלי ילדה ואומרת לי: "טד" אני עונה:"אני...", היא שאלה אותי אם אני זוכר אותה. אני לא. מסתב שהיא הייתה ידידה ממש טובה שלי ביסודי. אני אולי אחד הדברים שהיא זוכרת הכי טוב, ואני, אני לא הצלחתי לזכור אותה.
כבר הראתי איך בעצם הזיכרון קשור לעליות. הזכרונות שאני נזכר בהם עושים לי לפעמים הרגשה כל כך טובה. מעלה יל את המצב רוח וביחד עם זה מחזיר אותי לאותה תקופה. עכשיו כשאנחנו חזרנו להיות בקשר טוב, אני אפילו מרגיש בעליה יותר גדולה מאשר בכל הזמן האחרון. הקשר המחודש שלי איתה באמת עושה לי הרגשה טובה. אנשים אומרים לי: "טד, זה יפגע בך", אבל לי לא אכפת (ואני חושב שזה לא נכון), כל עוד זה ישמח אותה לדעת שאני מוכן להיות שם בשבילה, בכל רגע ובכל מקום, זה יעשה אותי מאושר. זה בגלל שאני מאמין שכאשר משהו חשוב בשבילך אתה תעשה בשבילו הכל!
אין לי עוד הרבה מה להוסיף, אני מקווה שהתקופה הזאת תמשך עוד כמה זמן.
שלכם, טד.

חופש...

באמת?! מאיזה יום? חופש זה מונח שלא קיים אצלי. זה לא עניין של חופש מהלימודים, זה עניין של מחשבות. זה דברים שכל הזמן רצים לך בראש ולא עוזבים אותך לרגע. מחשבות, שהייתי מקווה שלא הייתי חושב, או חושב שלא הייתי מקווה. תסתכלו איך שתרצו אבל זה לא חופש.
אז מה היה לנו? פורים.
אני לא מת על החג הזה, בינינו שומדבר מיוחד באנשים שקצת משתחררים. לכו לשתות באיזה בר ויהיה את אותו אפקט. התחפושות זה משהו שאני לא אוהב, ואין הסבר למה. פשוט ככה. בבית ספר היה לנו פורימון הכי מעפן שהיה לנו אי פעם. כזה שעמום לא חוויתי מאז שיעור המחשבים האחרון שלי, תאמינו לי זה משעמם. לאומת זאת בגן יבנה היה ממש טוב. הופעה לא רעה של כמה להקות, ליעד ומאור נתנו בראש. ובכלל היה נחמד לראות את כולם אחרי כל כך הרבה זמן.
כבר שלושה ימים יורד גשם, זה אחלה. אני אוהב את מזג האויר הזה. זה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו. אני לא יודע איך קוראים לזה אבל נראה לי, סערת רגשות. כן, זאת המילה. סערת רגשות. אני לא יודע מה עובר עלי. אסנת צודקת בדבר אחד, רק בגיל הזה אתה יכול להרגיש את הכאב הזה. זה משהו שכנראה אני בר מזל שאני מרגיש אותו ובייחד עם זה חסר מזל. אני לא יכול להגיד שלא היו לי גם תקופות טובות. בטח שהיו. הרי פעם היו לי תקופות שהייתי קופץ מהמיטה. היו לי תקופות.
עוד יומיים חוזרים לשגרה, לא שכל כך יצאתי ממנה. הכל הרי בראש. ובראש שלי עדיין בלבול אחד גדול. ובנימה "אופטימית" זו אני אסיים את הפוסט של היום. בעצם באמת את נסיים בשיר אופטימי.

שלכם, טד.

נ.ב.
"והגשם יבוא וישטוף כל כאב"

מצטער, נראית המילה הכי קשה...

לפעמים זה נכון. לפעמים "מצטער" היא המילה הכי קשה, מכל הבחינות. קשה לבקש סליחה ולהודות שטעיתה, וקשה גם לשמוע את המילה אם אתה מבין שזה עלול לצער אותך.
אני חושב שבנאדם אמיץ באמת זה אותו אחד שיוכל לבוא ולהגיד שהוא טעה. בלי להתחבא מאחורי תירוצים או הסברים. אבל גם טעויות זה משהו שלפעמים צריך לעשות. יש מקרים שאתה יודע שזאת טעות לעשות דבר מסויים, אבל אתה עושה את זה. למה אתה עושה את זה? זה פשוט משהו שקורה. אתה רוצה לטעות כדי באמת להבין שטעית. קשה להסביר את זה במילים. אני בטוח שכל אחד מתישהו עשה טעות שהוא ידע שזה יגרום לו רע. עצם העובדה שהבנת שעשיתה טעות והודתה בה זאת התקדמות.
אמרתי שקשה לשמוע את המילה סליחה, זה נכון. אין הרבה דרכים לתאר מצב שבו אתה תשמע את המילה הזאת. דוגמא למצב שבו קשה לשמוע את המילה הזאת היא כאשר אתה נדחה (ע"י מישהוא/היא). דוחים אותך ואומרים סליחה. על מה סליחה? זאת הייתה החלטה שלך, אין מה להצטער. הרי בכל זאת אני תמיד רוצה שיהיה רק טוב בשביל אותו אדם.
אני יודע שזה לא יום כיפור והנושא הזה נראה כאילו הוא נפל משומקום, אבל בעצם לבקש סליחה לא צריך רק בימי כיפור. אתם פוגעים באנשים גם בימים רגילים. אז תקומו על הרגליים ותראו בגרות, לכו תבקשו סליחה.

אני גם הייתי רוצה לבקש סליחה מכל אותם אנשים שפגעתי בהם, בין עם זה במכוון או לא.
אני אסיים בקאבר

שלכם, טד.

נ.ב.
"By now, you should somehow realize what you got to do"

יום האהבה

אז היום ה- 14 בפברואר, הידוע בשמו "יום האהבה". זה אחד מאותם ימים שאתה אמור לבוא לאותם אנשים שאתה אוהב ופשוט להגיד להם את זה. להיות איתם באותו יום...למרות שאני חושב שיום שלא רק ה- 14 בפברואר צריך להיות יום האהבה. כל יום שבו אתם מרגישים רגשות כלפי מישהו, אימרו לו את זה. "אהבה" היא לא מילה גסה.
אהבה לאומת דברים אחרים אף פעם לא הולכת. היא יכולה להשתנות לרגש אחר, אבל אתה תמיד תרגיש רגשות כלפי אותו בנאדם. להגיד שאני יודע מה אני מרגיש. אני חושב שכן. זה עוזר לי? אני חושב שלא. זה מאותם הדברים שאי אפשר להסביר. אתה צריך פשוט להיות במצב הזה.
אני מניח שזה יהיה הפוסט הכי קצר שכתבתי, כי אין לי הרבה מה להגיד.אני רק אוסיף ואומר שאני אוהב את כל אותם אנשים שנמצאים איתי ועוזרים לי כשאני הכי צריך את זה, ואותה.
לסיום שיר שלפי דעתי הוא אחד משירי האהבה הכי גדולים.

יום האהבה שמח.
שלכם, טד.

נ.ב.
"זה עוד יום בחיים שהחליטו לציין בו את יום האהבה, אז שכל יום בחייך יהיה עם אהבה"

רוצה ללכת

מה נתן לא סיימנו עם זה? זאת כנראה המחשבה שתעבור לכם בראש אחרי שתקראו את הכותרת. אז כן סיימנו עם זה. "רוצה ללכת" זה לפי דעתי אחד השירים הכי יפים של הלהקה שייגעצ שחזרתי לשמוע לאחרונה. להגיד שהשיר הזה לא נכון גם לגבי?! הוא כן. ועוד איך כן. פשוט כמו שהרבה אמרו לי הגיעה הזמן להמשיך הלאה.
אז המשכנו הלאה לימולדדת של דני. וזה באמת היה נחמד מאוד. קודם כל בהצלחה לדני ורותי, רק אושר ושמחה. המסיבה של דני באמת הייתה מהנה. מכל הבחינות. זה לא רק זה שהייתה מוזיקה משובחת, אלה היו אנשים שעשו את המסיבה הזאת למסיבה לא רעה בכלל. אפילו הכרתי כמה אנשים שלא הכרתי.
הייתה לי שיחה עם שלי לא מזמן. עלתה השאלה אם אנשים צריכים להלחם על העקרונות שלהם למרות שהם יודעים שזה לא יביא שום תועלת. אחרי ויכוח זה מעניין בנושא הזה שאלתי את שלי שאלה אחת. זאת שאלה שאני חושב שכל אחד צריך לשאול את עצמו: מי אתם? הטיפשים שנלחמים על העקונות שלכם בידיעה שזה לא יצא או הטיפשים שמוותרים בלי לנסות. מי אתם?
היום בלילה מתחיל סוף שבוע "האול-סטאר"! מה זה?! זה סוף השבוע שבו משתתפים רב שחקני הכדורסל הטובים בעולם. השנה כספי ישחק בנבחרת הטירונים בשבוע האולסטאר. אז נקום טיפה מוקדם ונראה את המשחק.
היום ראשון יהיה יום האהבה. כמובן שאני אעשה פוסט נורמלי ביום ראשון, אבל ככה על קצה המזלג. האהבה היא לא משהו שמחפשים, אהבה זה מה שמרגישים כשאתה ליד הבנאדם, כשאתה יכול להיות מסופק רק מהמבט שלו. כל השאר זה לא שווה את זה. תחשבו על זה.
עוד קאבר, זה בנתיים האחרון =]

כאן נגמר עוד פוסט שאני מקווה שריגש, נגע, עיניין מישהוא.
שלכם, טד.

נ.ב.
"ויש כל כך הרבה דברים שעוד רציתי להגיד לך... שתדעי"

שנים חסומות

זה מה שמחכה לי בזמן הקרוב, לפחות ככה זה נראה. מאיזו בחינה חסומות? אני לא יודע. אני מניח שרגשית. למרות שעכשיו אני מרגיש שאני מוכן, אני לא בטוח שהעולם מוכן. אבל אני כן. אני בטוח בזה שלי כבר לא אכפת ואני עברתי. (מחיאות כפיים).
אז איפה אני עכשיו? כנראה תקוע במקום. לא שזה משנה הרבה מהמקום שבו הייתי קודם, אבל לפחות עכשיו אני יודע שלא אכפת לי מה יקרה. אני לא אדאג. אני אהיה מוכן לכל דבר שיבוא. הרי בסופו של דבר "יהיה טוב". זה מה שכולם אומרים. אני מניח שבשביל מישהו זה באמת נכון, ובאמת הכל הסתדר. ואצל כל מי שלא, זה בדרך.
זה נראה כמו עוד פוסט חסר פואנטה. אבל ככה זה עכשיו אין מה לכתוב. שומדבר לא משתנה. אז נכון שאתה הולך לבית ספר ושאתה נושם ועוד מיליון ואחד דברים שאתה מסוגל לעשות רק כי אתה חי. אבל זה לא זה. זה לא הטעם שאני הייתי רוצה שיהיה לחיים שלי.
אין לי עוד הרבה מה להוסיף. אני אסיים בקאבר:

שלכם,טד.

נ.ב.
"אני רק יודע שהקיר הזה נשבר, ואני... לא חוזר"

פצעים ונשיקות

כן זאת הכותרת להיום, מאיפה אתם שואלים? זה פשוט המצב רוח.
הרגשה של שחרור ושל ניתוק וביחד עם זה תחושת איבוד. זה משתלב אבל אני יותר שמח שזהו זה. זה נגמר. כמה זמן אני כבר מחכה לרגע הזה?! שפשוט זהו. אני לא יודע אם זה טוב או רע. הזמן יראה, בנתיים זה אחלה. אני מתחרט? לא! זאת נראה לי התשובה הישירה היחידה שאני יכול לספק. באופן כללי אם תשאלו אותי יש מישהיא חדשה? אני אגיד, לא. אבל זה נראה כאילו היא לא רחוקה. כן, כן. היא איי שם מעבר לפינה. אני מניח.
אז לאן עכשיו? אני לא יודע. אל אותו מקום שבו הייתי פעם אני לא מתכוון לחזור. עכשיו זה יותר בכיוון של לתפוס את עצמך בידיים ולהתחיל לנהל את החיים שלי.
פצעים ונשיקות, זה מה שנשאר תמיד אחרי רגשות. או אחרי אהבה או אחרי איך שתקראו לזה, כאשר אתם עם מישהו. פצעים ונשיקות, זה הבאלנס המושלם.

רשמתי טיפה פילוסופיה היום, אבל אם אתם לא רואים את זה אז תקראו את הפוסטים הקודמים.
שלכם, טד.

נ.ב.
"היא אמרה לי תודה אני כבר אבודה"

מי זאת?

שאלה טובה אה?
מעניין אותי גם לדעת, מי זאת ולמה אני כמו דפוק לא לקחתי את הטלפון שלה?!
אז נתחיל?
אתמול בפעם הראשונה הייתי בהופעה של מרסדס בנד. להופעה הלכתי עם מאי ויהודית ובאמת שזה היה טוב. ישבנו אפשר להגיד על הבמה! ובאמת שזאת חוויה אדירה לראות כל כך הרבה אנשים שרים ביחד את השירים שהם שרו. זה כמו אוריגה אדירה כזאת, נו אני לא יודע איך לתאר את זה. היו שם אנרגיות מטורפות. והייתה שם ילדה אחת שכל ההופעה הסתכלתי עליה, וידעתי שהייתי צריך לבקש ממנה טלפון אבל לא. זה מסוג הדברים שאתה אחרי זה ממש מתחרט עליהם. אבל כאלה החיים. נכון?
אחרי ההופעה האדירה הזאת נגררתי עם אילנה וההורים שלי לראות את הסרט אווטר. זה אולי אחד הסרטים הכי גרועים שראיתי. זה ניצח את פייטקלאב, כן מסתבר שזה אפשרי. זה סרט שהלך שלוש שעות בלי הפסקה, וקשה לשבת כל כך הרבה זמן. מילא הוא היה מותח אבל גם זה לא היה שם. לפי דעתי זה היה סרט הוליוודי טיפוסי.
יום שבת כמו כל יום שבת עבר במחשבות. תופתעו לדעת כמה אפשר לחשוב על אותו נושא בלי להגיעה למסקנות חדשות. וכן זה מה שאני עושה. מה שכן אני שמעתי לפני כמה ימים ברדיו משפט נורא יפה:
"מה ההבדל בין אהבה בשלה ולא? אהבת לא בשלה אומרת 'אני אוהב אותך מפני שאני זקוק לך'. אהבה בשלה אומרת 'אני זקוק לך מפני שאני אוהב אותך'. (אריך פרום)
לסיום קאבר:

זהו להיום תגיבו.
שלכם, טד.

נ.ב.
"אם אתה אוהב מישהי, שלח אותה לחופשי. אם היא תחזור, היא שלך לתמיד. אם לא - היא לא היתה שלך מעולם. (אנטואן דה סיינט אקזופרי)"

מאוחר מידי, מיותר מידי, מנוכר מידי...

זאת בדיוק ההרגשה שעטפה אותי בימים האחרונים. שהכל מאוחר מידי, מיותר מידי, מנוכר מידי... זה כאשר לא מבינים אותך, או שלא יכולים להבין אותך. באמת שקשה להבין מה עובר על בנאדם עד שאתה מגיעה למצב שלו. למרות שיש לזה צד חיובי, לפחות ככה זה נראה לי. אותו הזמן שזה רק אתה או רק אתה והבן אדם היחיד שבאותו רגע אתה רוצה לדבר איתו. זאת מן אינטימיות כזאת שאפשר להשיג רק במצבים מסויימים.
אולי הרבה אנשים רואים בזה שאתה מתבודד מן עצבות. וזה לא רחוק מהמציאות. לפי דעתי עצם העובדה שאתה מתבודד זאת הדרך שלך להשיג עם עצמך דין וחשבון. דין וחשבון תוכל להשיג רק כאשר אתה תגיע להבנה מלאה עם עצמך. מה שיותר עצוב במצב שלי זה שאני יודע מה אני צריך לעשות ומה לא. אני לא פשוט לא רוצה. זאת אותה הרגשת הפספוס שאני כל כך רוצה שכבר תעלם או שלא. אני לא יודע כי זאת הרגשה כזאת של הצלחה וכשלון בו זמני, נו לפחות במצב שלי.
אולי אני כבר עשיתי הכל? אולי לא?
אני לא יכול לענות על השאלה הזאת. כי אני הרגשתי שאני נתתי מעצמי יותר מידי ולא קיבלתי כלום בחזרה. יכול להיות שזה נכון. תגידו לי אתם!
אני יודע שזה נשמע קצת חד צדדי. אני לא מתכוון שזה ישמע ככה. אני מבין טוב מאוד מה קורה בצד השני. אולי אני חושב שאני מבין. כי בכנות בחחים לא יצא לי לשבת ולהבין באמת למה היא עושה את מה שהיא עושה.
המסקנה: כנראה שעכשיו זה כבר מאוחר מידי, מיותר מידי, מנוכר מידי... ולצעוק לך בשמך, אני כבר לא מתכוון.
שלכם, טד.

נ.ב.
"Ain't no sunshine when she is gone"

האושר בא בזעם

זה יכול לקרות, ככה מסתבר. זה היה הסוף שבוע הכי הזוי שהיה לי. מכל הבחינות. זה התחיל עוד ביום חמישי, זה היה יום ממש טוב, זה היה היום שבו באמת לא היה אכפת לי מההשלכות של דברים שאני עושה. נכון שהם לא איחרו לבוא אבל היה נחמד לשינוי להתנתק. אני מאמין שיש כאלה שחיים ככה כל הזמן, בלי לחשוב מה יקרה. אני עדיין תוהה איך הם עושים את זה?

שישי היה קצר, מכון בדרך מבית ספר חזרה הבייתה פגשתי את הראל, זוהר וניב. היה נחמד להתעדכן, בכל זאת לא ראינו אחד את השני תקופה מסויימת. זה מדהים שיש כאלה אנשים כמוהם. הם באמת יודעים איך להנות מהחיים בלי בעיות בלי סיפורים נקי רק הם ומה שקורה. באותו יום שישי בא הכאב הנורא. פצעתי את היד בזמן חימום למשחק כדורסל. איזה מבאס זה כשהחיים פתאום מחליטים לשנות לך את התוכניות, ממש חיכיתי למשחק הזה. אבל אתם יודעים מה אומרים "כאלה החיים".

שבת, כמו כל יום שבת, משעמם. מלא מחשבות. על מה? על מה שאתם רוצים. לחשוב (או לנתן) זה דבר שיכול להוביל או לדיכאון עמוק או להבנה טהורה. זה תלוי לאן תרצו לקחת את זה. מכל דבר אפשר להוציא טוב ורע. נו אתם יודעים להסתכל על חצי הכוס המלאה. או הריקה. איך אני מסתכל על זה? אני לא יודע. אני מנסה לראות את זה ריאלית, ובכנות זה לא כזה טוב, או שכן. אני כנראה פשוט עדין לא רואה את זה.
בסוף שבוע האחרון יש איזה שיר ששמעתי הרבה ובאמת שאני ממש ממליץ עליו.




זהו להיום, תגיבו.
שלכם, טד.

נ.ב.
"ורק אחד אמר ילד ילד עוד תוריד את הירח בשבילם"

חייב לצאת...

מכירים את זה? שאתם חייבים לצאת מהמצב שאתם נמצאים בו. אתם כבר לא יודעים מה נכון ומה לא. אני החלטתי לתת לראש שלי קצת לנוח ולהפסיק לחשוב. לקבל החלטות בשנייה, בלי למשוך זמן. מה זה נותן? תנסו. נכון, שעושים הרבה שטויות אבל אתם גם תבינו שאתם עושים דברים שאם הייתם חושבים עליהם לפני בחיים לא הייתם עושים אותם וזה כל היתרון בלעשות ולא לחשוב.
נראה לכם החיים שלי התקדמו לאנשהו? לא, הם לא. זה גם לא נראה שהולכים להתקדם לאיזה שהוא מקום בזמן הקרוב. כל יום אותו הדבר. או קיי, חוץ מהיום. היום היה יום טיפה שונה. הוא נתן לי תחושה של בטחון עצמי, של הרגשה שלא הכל גרוע כמו שחשבתי שזה. אני מתכוון נכון שאני כנראה הולך לוותר או שכבר ויתרתי אני לא יודע אבל זה מרגיש כאילו הייתה איזה נקודה שפספתי והיום ראיתי אותה.
כמו כל דבר בחיים אנחנו נמדדים לפי המעשים שלנו. כמו שאמרתי לפני כמה זמן. החיים שלנו אלא הבחירות שאנחנו מחליטים. להגיד שבחרתי בהחלטה הנכונה, אני חושב שכן. פעם ראשונה שאני עושה ולא חושב. זאת כנראה תיהיה הפעם האחרונה, אני לא ממש טוב בזה.
אני הבנתי דבר אחד. אני צריך שינוי. אני חייב לצאת מהמקום שאני נמצא בו עכשיו. המקום הזה משגע אותי!
קאבר לסיום:


שלכם, טד.

נ.ב.
"I try to laugh but cry instead"

אמצע שבוע

כן כן, מכירים את זה? אמצע השבוע. כבר אין לך כוח לשומדבר. אבל אין ברירה צריך להמשיך בחיים, ללכת לבית ספר וללמוד. נכון שרובכם לא אוהבים את זה. לא שאני חובב גדול של למידה, נו זה תלוי מה מלמדים.
אחרי הפילוסופיה של פעם שעברה אני כבר לא יודע מה נשאר לכתוב. באמת ששומדבר לא משתנה. אהה חוץ מזה שחזרתי לדבר עם קובי (יעקב).
אז אני אספר לכם קצת על החבר הכי טוב שלי, כן כן, קורה שחברים רבים. אבל בשביל מה יש חברים אם לא לריב איתם? אז את קובי הכרתי לפני בערך 4 שנים במחנה קיץ. מאז פשוט אנחנו חברים. איך לתאר אותו הוא שובב כזה, אוהב לעשות שטויות אבל כאשר קובי רוצה משהו הוא הולך ומשיג את זה. הוא תמיד יהיה שם בשבילך ברגע שאתה הכי צריך אותו.
על מי עוד לא סיפרתי? לא יודע יש יותר מידי אנשים! אחרי זה כשיבוא לי.

אתם יודעים חשבתי על זה ויש לי שאלה לכל אלא שקוראים ( יש כאלה?! ).
איך אתם שוחכים מישהוא/היא?
נגיד היו לכם רגשות חזקים כלפי מישהוא/היא איך יוצאים מזה? אני בספק שלמשהוא פה יש תשובה. זאת באמת שאלה קשה. אני לא מאמין שמרגשות אמיתיים אפשר לברוח או לשכוח או כל דבר אחר. אלא אם כן אתה קובי, אז פשוט אין לך רגשות או כמו שקובי אומר "אתה צריך לב מפלסטיק, גמיש כזה".
להגיד שאני החלטתי לשכוח, אני לא יודע! זאת לא החלטה שמקבלים סתם פתאום, אני בכלל בספק אם זאת החלטה שמקבלים בכלל. מה שבטוח זה אבוד. וצריך להתמודד עם זה. ופה אני בדיוק חוזר לקובי אילנה ושלי, הם תמיד שם בשבילי. "אתה יכול לשכוח את אלו שצחקת איתם, אתה לעולם לא תשכח את אלו שבכית איתם".
אז כנראה אני לעולם לאשכח אותם.

נ.ב.
"Please don't ever let go Oh No"

שום דבר לא נמשך לנצח

כנראה זה נכון, שומדבר לא באמת נמשך לנצח. אני לא אכנס למשמעות של נצח וזמן וכל זה אבל תחשבו על זה. כמה דברים אתם מאבדים? כמה דברים אתם מוצאים? אתם מרוצים מעצמכם? כי אם לא אז צריך לשנות משהו. אני לא מדבר על לשנות משהו בסביבה, הסביבה תשתנה לבד תראו מה אתם עושים לא טוב.
למה ההתחלה הזאת?
אני בעצמי לא יודע. ביום האחרון יצא לי לחשוב הרבה על דברים שאני עושה ועשיתי, על דברים שאמרתי ועל איך שהתנהגתי. להגיד את האמת אני לא כל כך חושב שעשיתי שטויות. אני יוצא מנקודת הנחה שלכל דבר בחיים יש סיבה, אם אתה עצוב כנראה יש לזה סיבה. אבל, שוב העצבות זאת בחירה שאנחנו עושים. אני יכול לבחור להיות שמח זה עניין של בחירה כמו כל דבר בחיים. אני את הבחירה שלי עשיתי בעניין שבזמן האחרון מעסיק אותי הכי הרבה.
כן סיפרתי לכם על הילדה הזאת, לפעמים היא מבלבלת אותי אבל אין מה לעשות יש לי אליה משהו. תקראו לי משוגע תקראו לי חולה אבל עובדה אני נלחמתי על משהו שאני האמנתי בו למרות כל הסיכויים, ואם בכנות אני כבר רואה את זה נכשל. את האמת ליפול שוב זה לא נורא כי זה היה מתוך בחירה, בחירה אולי שגויה אולי לא, שוב לכל דבר יש סיבה.
===================================================

טוב אני עוד כמה רגעים חוזר לנושא הזה אבל לנושא טיפה אחר...
אתמול הייתה הפעם היחידה שראיתי "האח הגדול". (מה באמת?!) כן באמת. תאמת ראיתי רק כדי אחרי זה לבוא לפה ולהגיד לכם עד כמה לפי דעתי זה מבזה את המדינה שלנו. אני רואה את "האח הגדול" כניסוי בפסיכולוגיה. איך יתנהגו אנשים מסוימים במצב מסוים. וכפי שזה נראה עד עכשיו עדיף שלא היו עושים את זה. אתם מבינים שבעצם אנשים מקימים "מחנות" אחד נגד השני. אנחנו אחים! מאותה מדינה מאותה לאומיות. איך אתם יכולים לעשות כאלה מריבות אחד בין השני? ועוד בשביל מה? זה רק מראה עד כמה הבנאדם מסוגל לעשות הרבה בשביל כסף.
טוב זהו להיום חח אמרתי מספיק על זה, נחזור לנושא הקודם.


פעם אחת שמעתי שבשביל וולס צריך שניים... כמו שאני הבנתי את זה ופירשתי לעצמי זה אומר שבשביל אהבה צריך שני צדדים. אפשר להסכים עם זה. אני לא הולך להגיד שומדבר נגד אלא רק לחזק. נראה לי שאנשים צריכים ללכת עם הרגשות שלהם עד הסוף. עד שהם עזובי כוחות. להלחם. לא לוותר. הרי אף אחד לא יעשה את המלחמות שלך. אני רואה את זה שכאשר מישהוא הולך עד הסוף זה מראה את הרצון שלו, את החוזק המנטלי. מה שלפי דעתי אומר המון.

טוב רשמתי הרבה פילוסופיה היום, אני אתן לכם להתמודד עם זה.
שלכם, טד.

נ.ב.
"But nothing lasts forever, but be honest babe
It hurts but it may be the only way"

עוד יום שבת...

כן אה... איזה כותרת נראה כאילו אני רושם כבר שנים. זה פשוט כמו כל יום שבת חסר משמעות. קם בבוקר, מתרחץ, אוכל רואה איזה סרט ושיעורים... רק שהיום זה לא מסתכם בזה היום גם עבודות גינה.
זה אולי אחד הדברים הכי שנואים עלי עבודות גינה. למה אתם שואלים? כי אני מתעצל... אבל זאת יכולה להיות תשובה להכל. תאמת בגלל שזה מכאיב ומעייף, זה כמו שבת מנוחה בלי המנוחה.
אם כבר אמרתי סרט, היום ראיתי ( בעזרת המלצה של פשה ) את הסרט "מועדון קרב". אלה היו אולי השעתיים הכי מבוזבזות בחיים שלי. נכון שזה סרט פסיכולוגיה והכל אבל זה היה כל כך חסר פואנטה. הדבר היחיד שהבנתי מהסרט שבקלות בנאדם עם פיצול אישיות מארגן לעצמו קבוצה שיכולה להשתוות לנאצים. וגם פה זה בעזרת השטלת טרור. עוד שמתי לב שהבמאי או התסריטאי של הסרט הזה הם נורא פסימיסטים לגבי העולם, זאת לא השקפת העולם שלפי דעתי צריך להעביר, לא צריך גם שהכל יהיה ורוד אבל ריאליות! זה גם לא סגנון הסרטים שאני אוהב. אני יותר בכיוון של רומיאו ויוליה או ארמגדון, סרטי כוסיות כאלה.
אם כבר הזכרתי את פשה, אחד האנשים הכי סטלנים שאני מכיר. באסיסט וסתם פילוסוף. למה פילוסוף? רק את פשה אפשר לתפוס באמצע היום חושב על משהו נורא עמוק ואז מנסה להעביר לך את המחשבה שלו. בחור טוב פשה הזה.
שאלו פה בתגובות למה טד? אז טד מוסבי זאת דמות מהסדרה איך פגשתי את אמא שלכם. וזה נראה כאילו אני דיי כמו הדמות הזאת אותם מטרות אותם חברים אותם הכל.
מה עוד אפשר להגיד לכם? אהה כן עשיתי היום קאבר אתם מוזמנים לראות =]


סתם עוד יום שבת כנראה הוא יגמר בזה שאני אלך לשחק כדורסל. ( ה-משחק).
הייתי מספר לכם עוד קצת על החיים אבל בנתיים שומדבר לא משתנה, אז זה הכל להיום
שלכם, טד.

נ.ב.
"Hey Jude dont be afraid"

התחלה?!

אז בבלוג הזה ( שאני מקווה שאני אמשיך להריץ הרבה זמן ), אני אספר על החיים שלי, אולי קצת משפטי חוכמה קצת שירים והמון תהיות. מי יהיו פה? אותם אנשים שבעצם החיים שלי סביבם.
אז נתחיל מלפני כמה ימים...
סגרתי את הפייסבוק! כן. זה אפשרי. לא, אני לא מתכנן לפתוח אותו שוב בזמן הקרוב. נו דיי כמה אפשר נמאס... הפייסבוק הפך למרכז החיים של המון אנשים שאני מכיר. לפי דעתי יש דברים שאני לא צריך לראות בפייסבוק. בשביל מה סתם להתבאס? אנשים צריכים לסנן את מה שהם עושים בפייסבוק.
אז כן... אחרי שאני סגרתי את הפייסבוק אני צריך להביע את עצמי איפשהו, כמו שאמרו אילנה ויהודית: " לאן אתה תעלה קאברים ותשפוך את הלב" ( נו זה לא בדיוק ככה אבל לזה הן התכוונו), אז כנראה אני אעשה את זה פה. הרי בשביל זה יש בלוגים.
אם כבר הזכרתי את אילנה ויהודית בואו אני אספר לכם קצת על האנשים שלי. ( יש הרבה אז אני אספר על כל אחד בזמנו, אל תעלבו).
אז נתחיל מאילנה ( פלקס ), כרגע אחד האנשים הכי קרובים אלי. כשאני אמצע מילים לתאר אותה אני אעשה את זה.
ויהודית שהיא בעצם כמו בכל סיפור האהבה. אותה אחת. לפחות ככה זה נראה בנתיים, אז לא לתפוס אותי במילים כאלה.
כמובן שיש את שלי שהיא החברה הכי טובה שלי מאז כיתה ז'. גם עליה כאשר יצא נדבר. אגב, כן אפרופו אני בי"א.
חופשי השנה הכי משעממת שיכולה להיות. ועוד עם המגמה המציקה הזת פיזיקה מחשבים. שאלוהים יעזור.
יש גם את קובי אבל בנתיים הוא מעצבן אותי אז נזכיר אותו בזמן אחר.

אז זהו ככה בעצם התחלתי את הבלוג. יש עוד מלא שלא הכרתי לכם אבל הכל בעת זמנו.
שלכם, טד.

נ.ב.
"Hate to love and love to hate her"