עוד סיפור אחד של אהבה / The Sun

יש כל כך הרבה מה לכתוב על מה שעבר עליי בשבוע האחרון שזה פשוט לא יתואר... כל כך הרבה שאני כבר לא זוכר איך זה התחיל.
אני רק זוכר שהשבוע הקודם היה מעייף, הרגשתי שהוא אפילו כל כך לא נחוץ. יותר מידי דיבורים ועוד באמת על שטויות. הראש לא היה מוכן לזה, במיוחד לא ללימודים. למרות שזאת הפעם הראשונה שיש לי הרגשה שאני עשיתי מבחן בהיסטוריה על ציון שהוא יותר מ 80. התחלנו גם את החזרות לטקס יום השואה.
להגיד את האמת, אני חייב לציין שמגיעה לולריה את כל הכבוד על זה שהיא רשמה קטעי קריאה כל כך חזקים לטקס שבאמת אתה יכול להרגיש כאילו אתה נמצא שם ורואה את זה בעיניים שלך. אבל, זה רק החלק הטוב. כמו בכל חזרות מתחילים ריבים ובאמת שעל שטויות.
השבוע אני רבתי עם חבר ממש טוב שלי. עם קובי. בכנות, זה לא הגיעה לו. אני התנהגתי בצורה ממש לא יפה ואפילו אולי טיפה אנוכית. היה עליי יותר מידי באותו שבוע, קובי כנראה היה רק הטריגר. אז עכשיו אני חושב שזה הזמן הכי טוב להגיד שאני ממש מצטער על כל מה שקרה, כי באמת לריב עם קובי זה אחד הדברים שאני הכי פחות רוצה לעשות.

(יש הרבה פסקאות היום, יש הרבה מה לספר)

עכשיו נזוז עם הזמן קצת קדימה ליום שלישי. דבר ראשון זה היה יום ההולדת שלי, כן כן, אני כבר בן 17. אני אף פעם לא כל כך התלהבתי מימי הולדדת. אני אפילו ניהיה דיי עצוב כשאני חושב על זה. כי בעצם זה עוד יום שאתה מתקרב למוות שלך, אני לא מצפה שמישהו יגיב על זה, אבל בעצם זה גורם לך לחשוב שבעצם אתה צריך לחיות כל יום שלך כאילו זה היום האחרון. לא לבזבז זמן. אני חושב שבגלל זה אני כל כך נלחם על דברים שאני מאמין בהם, אחרת זה נראה כאילו אני סתם מבזבז את הזמן.
באותו יום שלישי, אני הלכתי לסרט ולא הפעם לא לאווטר. מספיק פעם אחת. לסרט הלכתי עם יהודית, זאת שאז הייתה השאלה הכי גדולה בחיים שלי. ובאמת שאני שמחתי ללכת איתה. באותו יום אני ויהודית חזרנו. ותקראו לי טיפש, תקראו לי איך שאתם רוצים אבל אני שמח. אני יודע שהפעם זה יהיה אחרת. אני מקווה שגם היא חושבת ככה, למרות שהיא יכולה גם לחשוב אחרת. זה בידיוק אותו סיפור של אהבה. אולי אהבה נשמעת מילה גדולה עכשיו, אולי אני גם טועה כשאני משתמש במילה הזאת, אבל ככה זה בחיים. עושים טעויות. גם כשאתה יודע שאתה עושה טעות אתה עושה אותה. זה אחד מהדברים שלמדתי בזמן האחרון, לפעמים זה טוב לעשות משהו שאתה יודע שהוא טעות, רק כדי להווכח בתוצאות.
לסיום, זה היה שבוע עמוס. הוא נגמר בצורה אדירה, ורותי כנראה צדקה אולי באמת עכשיו הכל נראה הרבה יותר וורוד, אפשר לראות את השמש. אני אסיים הפעם בשני שירים, כי אני מאמין ששניהם דיי מתארים את היומיים האחרונים.
הראשון:


השני:


שלכם, טד.
נ.ב.
"The way she felt when she first saw me"

ערב כחול עמוק

זה עוד חלק ששייך לזכרון, הרי בלי זכרון איך אנחנו נדע שמשהו השתנה? בלי זכרון נקום כל בוקר ולא נדע מה היה איתנו. זה בעצם מה שיפה בחיים הזכרונות שלך. אני זוכר את אותו ערב כחול עמוק. אני גם בטוח שאני לא היחיד שהיה לו כזה ערב. אתם זוכרים אותו? אם בא לכם אתם מוזמנים להשאיר תגובה עם הסיפור של אותו הערב. אבל נחזור לזה.

ביום חמישי האחרון קבוצת המנהיגות של "הזנק" סופסוף סיימה את הפרוייקט. הוא בוצעה בהצלחה רבה. עכשיו אני מבין מה זאת ההרגשה האדירה הזאת כשבאים אלייך אנשים ואומרים, "תודה זה היה ממש טוב" או "ישר כוח". זה נותן לך רצון להמשיך לעשות את זה, כי אתה רואה כמה אנשים מאושרים מזה. באמת התודה הכי גדולה צריכה ללכת למעיין ודינה, על זה שהן כאלה נפלאות ונתנו לנו את כל כולן כדי שנוכל כולנו להצליח.

בתגובות של הפוסט הקודם הגיב לי בנאדם באנונימיות, והוא כתב דברים שאולי הם באמת נכונים. אני רק רוצה להגיד שלבוא ולהגיד כאלה דברים באנונימיות זאת לא חוכמה גדולה, נכון שבשביל זה יש "תגובות אנונימיות" אבל הייתי באמת רוצה לדעת מי זה. אני עוד אוסיף שאני נוטה לא להסכים איתו. כל העניין הזה הוא משהו שאי אפשר להבין אותו עד שאתה נמצא בו. הבלוג הזה הוא לא בשביל לקבל רחמים. הוא בשביל להגיד דברים שאני לא מסוגל להגיד ישר בפנים. (למרות שאני מסוגל, היא יודעת את זה). ובשביל לשתף את כל מי שזה מעניין אותו.

לסיום זכרונות. הזכרון שלי מאותו ערב כחול עמוק הוא מלפני שנתיים. ביומולדדת של קובי. זה כמו נקודת מפנה בחיים שלי. רגע המפגש. הנגיעה הראשונה. יש שיגידו שאני נותן לזה ולה יותר מידי חשיבות. אולי. אבל עכשיו זה מה שאני חושב וזה מה שאני כותב. כמו שהבנתם עכשיו אני מתקרב לסוף. שיר.

שלכם, טד.

נ.ב.
"לזכר ערב שלא יחזור"

מאבד את הראש

בדיוק, לא פחות ולא יותר.
אני לא מוצא לעצמי מקום. יש עלי יותר מידי דברים, יותר מידי מחשבות, יותר מידי הכל! אני כבר לא מצליח להתמודד עם זה. וזה שמשהו יקח על עצמו את האשמה לא יפתור כלום. זה אני עם עצמי. אני הרי אף פעם לא לומד מתי להפסיק. אני תמיד עושה את אותה שטות, over and over, למרות שאני חושב שזאת לא שטות. אני קורא לזה "רגשות". אז מה שככה אני קורא לזה? אני יכול גם לקרוא לזה כיסא. אני כנראה רושם עכשיו הרבה שטויות. אבל לי הכי חשוב לכתוב. הרי להתפרק זאת המטרה לשמה יש לי בלוג.
אני יודע שכשהיא שמחה אני רגוע, אבל, יש דברים שאני לא מבין. תבואי ותסבירי. זה לא יפה מה שאני עושה עכשיו לרשום את זה ככה. אבל זה משהו שאני חייב לסגור. אני כבר לא יכול להמשיך עם זה. ההמתנה. הידיעה שאומרים משהו אחד ומתכוונים למשהו אחר. אני לא מתכוון לפגוע, אני בחיים לא אפגע בך. את יודעת את זה, אני יודע את זה. כולם יודעים את זה. אני גם לא אומר שאת אשמה. אני אומר שלי זה קשה. אני צריך את הקשר הזה, כי לך זה עושה טוב. אני אוהב את הקשר הזה, הוא חשוב לי כי את קודם כל חברה טובה שלי. לא אכפת לי מה יקרה איתי. אני אהיה בסדר. פשוט עכשיו אני צריך להבין מה קורה!

מה קורה?!
שלכם, טד.

זכרונות ועליות

זכרונות, זה בעצם מה שנשאר לנו. אני חושב שזה בעצם מה שאנחנו חיים בשבילו. אדם שחיי את חייו במלואו הוא אותו אחד שהזכרונות שלו שמורים היטב והם תמיד יעלו לו חיוך כאשר הוא יזכר בהם. זכרונות יכולים להיות טובים ורעים, אבל זה תמיד יעשה הרגשה טובה להיזכר בהם.
למה בעצם ההקדמה הזאת?! בזמן האחרון אני נזכרתי בכלכך הרבה דברים שקראו לי בשנה וחצי האחרונות ואני מופתע כל פעם מחדש עד כמה זכרון יכול למלא אותי פתאום בשמחת חיים. מקרה שקרה לי לא ממזמן, נגשה אלי ילדה ואומרת לי: "טד" אני עונה:"אני...", היא שאלה אותי אם אני זוכר אותה. אני לא. מסתב שהיא הייתה ידידה ממש טובה שלי ביסודי. אני אולי אחד הדברים שהיא זוכרת הכי טוב, ואני, אני לא הצלחתי לזכור אותה.
כבר הראתי איך בעצם הזיכרון קשור לעליות. הזכרונות שאני נזכר בהם עושים לי לפעמים הרגשה כל כך טובה. מעלה יל את המצב רוח וביחד עם זה מחזיר אותי לאותה תקופה. עכשיו כשאנחנו חזרנו להיות בקשר טוב, אני אפילו מרגיש בעליה יותר גדולה מאשר בכל הזמן האחרון. הקשר המחודש שלי איתה באמת עושה לי הרגשה טובה. אנשים אומרים לי: "טד, זה יפגע בך", אבל לי לא אכפת (ואני חושב שזה לא נכון), כל עוד זה ישמח אותה לדעת שאני מוכן להיות שם בשבילה, בכל רגע ובכל מקום, זה יעשה אותי מאושר. זה בגלל שאני מאמין שכאשר משהו חשוב בשבילך אתה תעשה בשבילו הכל!
אין לי עוד הרבה מה להוסיף, אני מקווה שהתקופה הזאת תמשך עוד כמה זמן.
שלכם, טד.