אני לא מבין איך הגעתי למצב הזה... לפני שבועיים הבעיה הכי קשה שהייתה לי זה באיזה שעה לקום בבוקר...
אבל החיים לא ממשיכים ככה לנצח. ושוב חזרתי לאותה נקודה... זה לא שאני הצלחתי לברוח מהנקודה הזאת. זה בעצם מעגל שאני פשוט הולך עליו שוב ושוב, צעד אחרי צעד, אני כבר מכיר כל מיליטר במעגל הזה. וכן במובן מסויים נמאס ללכת בו. אבל אני לא יכול להפסיק. חלק מזה שאני גם לא רוצה. אני יכול להגיד שאני נהנה מזה, אבל זאת לא תיהיה כל האמת. יותר נכון יהיה להגיד שאני אוהב ללכת עם ההחלטות שבהם אני מאמין ואותם אני בחרתי.
כן, כנראה כולכם תגידו לעצמכם עכשיו: "אבל אתה עושה החלטות טיפשיות". אני מודע לעבודה הזאת. אבל זה מה שיפה בכל הדבר הזה שלמרות שאני יודע שאלה ההחלטות הכי לא נכונות, אלה החלטות שאני מחליט, החלטות שאני מחליט כי זה מה שאני מרגיש וחושב. ופה הקטע של התסבוך.
אני מתסבך את עצמי, בדברים שכבר עברתי עליהם מלא פעמים במהלך המסע המרתק שלי במעגל. אבל אלה דברים שלא נמאס לי מהם. לא נמאס לי לקום בכל בוקר ולחשוב על אותו הדבר, לשמוע את אותה המוסיקה שאני אוהב. זאת אותה המוזיקה שנתנה כל כך הרבה משמעות למה שעברתי בתקופה הזאת. אומרים שאחרי פרידה אתה מרגיש שכל שיר שאתה שומע הוא עלייך. זה נכון. אבל משום מה השירים האלה בשבילי מהווים קצת יותר משמעות. מאחורי כל שיר שאני שומע אני יכול לחייך ולספר לעצמי (או למי שמעוניין להקשיב), את אותו הסיפור שסיפרתי לעצמי כבר כל כך הרבה פעמים.
לפעמים אני תוהה אם זה רק אני ככה?! אם רק אני משתגע מכל הסיפור הזה?! והייתי בא ומברר את זה, אבל אני לא יכול, כי זה לא משהו שאנשים עושים (ואנחנו חיים בחברה בה יש חוקים). אבל זה משגע אותיף רק אני פגום או שאולי בכל זאת אני לא לבד... יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה להגיד לה, אבל אני מפחד שאין לי יותר מה לחדש לה, או להגיד לה משהו שהיא תרצה לשמוע. אני באמת לא מבין למה אני כל כך מתסבך את עצמי.
הפעם לא השארתי קצוות פתוחות בשבילכם לחשוב עליהם. פשוט תקראו ותנסו להבין אותי.
שלכם, טד.
" I fear there is nothing left to say to you, that you want to hear, that you ought to know"
