כבר חודש עבר

כבר עבר חודש, מי היה מאמין?! הזמן טס, והחיים חומקים לך מבין האצבעות. אבל אין מה לעשות הרי כאלה החיים. להגיד שאני מרוצה משלי? אני כן. מאוד.
אני שם לב שאנשים פותחים בלוגים בדרך כלל כאשר הם עצובים והם רוצים לחלוק את הרגשות שלהם. הבעיה היא שאני לא עצוב, וגם אם היו לי בעיות הן יהיו כאלו שאני לא אוכל לכתוב אותן פה. בעצם זה נורא עצוב, הרי אין לי כל כך הרבה מה לכתוב.
אני עכשיו עם יהודית, שזה כנראה הדבר הכי טוב שקרה לי בזמן האחרון, נכון אולי טיפה יש מריבות אבל אנחנו לא ילדים קטנים, פותרים את הבעיות וממשיכים הלאה. כי אחרי הכל המטרה היא להנות מהקשר ולא להרוס אותו.
אחד הדברים שנורא הציקו לי בזמן האחרון, זה אותם האנשים שאומרים שהם מפחדים לעשות צעד כלפי מישהו כי הם מפחדים שהקשר שיש להם עכשיו יהרס. אני חושב שזה תירוץ עלוב של אנשים פחדנים. אני מאמין שאם אתם רוצים מישהוא / מישהיא באמת באמת רוצים אז אתם תמצאו את הדרך הנכונה לעשות את זה.
אני חושב שזה הכל להיום.
שלכם, טד.

לזכור שאנחנו כאן בגללם

תמיד היום הזה משפיע עלי חזק. אני מנסה לתאר את החיים בלי המדינה הזאת. אני עוד יותר מנסה לתאר את החיים שלי בלי אחד החברים שלי (חס וחלילה). אותם האנשים שמתו במלחמות על מדינת ישראל כבר לא יחזרו.
הם לא יזכו לחוות את החוויות שאנחנו זכינו, או לראות את הדברים שאנחנו ראינו, ולמרות שאנחנו לא מכירים אותם את חייבים להם תודה והערכה. איפה אנחנו היינו בלי אותם האנשים?
לפי דעתי חוץ מלזכור את אותם האנשים ביום הזכרון אנחנו צריכים להבין דבר חשוב מאוד. אין מי שיגן עלינו! אלא רק אנחנו נלחמים על השלום שלנו. בגלל זה אני לא מקבל אנשים שאומרים לי "אתה לא הולך לקרבי". אני אלך. אם זה מה שיעזור לי להגן על המדינה, על החברים שלי, על המשפחה אז זה מה שיהיה.
כאשר עוד מעט יתחילו חגיגות יום העצמאות אתם כבר לא תזכרו אותם, אבל אלה שנפלו צריכים לדעת שהם לא נפלו לשווא.
זה פוסט קצר שאני מקווה שהעביר את המסר שלי
לסיום שיר, שהוא עם נימת תקווה לכך שמחר הכל ישתנה:
שלכם, טד.

יום הזכרון לשואה ולגבורה

אני לא מאמין שלקחתי על עצמי את האחריות הזאת לרשום על היום הזה. יום הזכרון לשואה ולגבורה, זה לא עוד יום רגיל. זה היום שבו אנחנו מתייחדים לזכרם של אותם האנשים שהמפשחות שלהם נספו בשואה.
איך בעצם השואה התחילה? אחד שהחליט שהוא יותר טוב מאדם אחר. אדולף היטלר החליט שעולם מחולק לעמים שולטים ומשרתים. הוא קרא לזה "תורת הגזע". זאת בעצם הייתה גזענות לשמה. אחרי שאותם השורדים של השואה הגיעו לארץ, הם ניסו להגשים את החלום שלהם. לבנות במדינת ישראל חברה שתיהיה לה מוסריות, שיתקיים בה צדק. הם הצליחו?
אני לא בטוח, אנחנו יכולים לשמוע על כך שאנשים רוצחים הומוסקסואלים על עצם נטייתם המינית, או מקומות שבהם לא מקבלים אנשים בגלל צבע האור שלהם. האם זאת החברה שאותם אנשים דיברו עליה? לא זאת לא. אני חושב שהכל מתחיל בחינוך.
הדור של היום גדל על ערכים שהוא מקבל מהטלויזיה, או מהבית ספר. אבל בעצם כולנו יודעים שבבית הספר מה שחשוב למורים זה שתוציא מאיות. בטלויזיה אנחנו מקבלים את המסרים שכולנו יודעים שהם יתנו יותר רייטינג. אני חושב שהדור של העתיד צריך להתחנך מבני הנוער במאמינים בערכים שבהם האמינו אותם שורדים של השואה.
את כל המילים האלה אני אומר בגלל שהייתי שותף לטקס יום השואה בקן של הנוער העובד והלומד. מכל מה שהצלחתי לראות אני מאמין שאלה האנשים שיכולים לעשות את דור ההמשך יותר טוב.
את כל השאר כתבתי אני לא מייחס לכולם, זאת פשוט התבוננות על הדברים מהצד.
אני ארצה לסיים בדבריה של חווקה פולמן רבן:
". . . בסוף דברי אני פונה לנוער , לאלה שיבנו את עתיד הארץ הזו ויעצבו את החברה כאן.

כאשר נסתיימה מלחמת העולה השנייה ,לאלה מאיתנו ששרדו היה החופש קשה ומכאיב.אבדן הכול – משפחה , חברים , מיליוני יהודים– הורגש בעצמה אכזרית. לחזור לחיים , להתחיל הכול מחדש נראה כבלתי אפשרי כמעט . עזרה לנו האמונה והתקווה שהעולם החדש יהיה אחר, שבארץ שלנו , בישראל, החברה תהיה צודקת , מוסרית , טהורה ובה ישמר צלם אדם בכל התנאים ובכל המצבים וחלמנו על שלום – .

בשם הלוחמים מאז אני קוראת לנוער שלנו : שמרו על החלום , טפחו אותו , היאבקו עבורו . "

לזכור ולא לשכוח את קורבנות השואה
ת.נ.צ.ב.ה

שלכם, טד.

Secret / Aint no sunshine

אז איפה עצרנו?! אהה נכון אני ויהודית חזרנו. זה כנראה אחד הרגעים הכי טובים שהיו לי. במיוחד כי אני נלחמתי בשביל זה כל כך. אנשים באו אליי ושאלו אותי: "תגיד, אין לך את התחושה הזאת של "השגגתי את זה וזה זה לא מעניין אותי יותר"?"
אני עונה להם לא. אני גם לא חושב שהשגתי את זה. כאילו להגיד ככה זה כמו להשוות אותה לפרס שנצחתי בתחרות. וזה רחוק מלהיות ככה. אני יותר מרגיש שעכשיו פשוט הולכים עם מה שיש. כמו שרותי אמרה, ואני חושב שכבר אמרתי את זה, כן הכל נראה יותר ורוד עכשיו. אולי רק אני רואה את זה. אבל אני לא חושב ככה.
באחת משיחותיי האחרונות עם אילנה דיברנו על סטוצים. זה מוזר עד כמה לי ולה יש דעות מנוגדות בנושא. אני לא רואה בסטוצ משהו שהוא מעשה חכם, אני יותר נוטה להאמין שסטוצ זה רגע שבו אתה מספיק לא פיקח בשביל לראות מה קורה סביבך. אילנה אמרה שזה משחרר, זה משהו שפשוט צריך. אני שאלתי באמת את פשוט מרגישה שאת צריכה את אותה נשיקה עם הסטוצ? והיא ענתה כן. עכשיו אני לא יודע איך הרבה אנשים רואים את זה אבל אני רואה בנשיקה מגע שמביעה רגשות עמוקים. לפי דעתי שומדבר לא מביעה רגשות כמו נשיקה. אז בעצם אם אתם מתנשקים עם סטוצ זה כאילו לקחתם רגש, הראתם שיש לכם אותו וזרקתם את זה לפח. אילנה אמרה שאני לא מבין. יכול להיות. אולי זה בגלל שאני לא אחד שבנוי לסטוצים. אני כמו שאילנה תיארה אתמול "ילד טוב".
אחרי השיחה אתמול נרשמו ארבעה חוקים שמעתה יקראו חוקי נתן:
החוק הראשון של נתן:
"נשיקה זה לא סתם מגע פיזי, זאת הדרך היפה ביותר להביע רגשות"
החוק השני של נתן:
"אין טעם להחזיק רגשות בבטן, לא יתפתח מזה שומדבר"
החוק השלישי של נתן:
"לעשות סטוצ זה כמו לקחת מערכת יחסים פוטנציאלית טובה, ולזרוק לפח"
החוק הרביעי של נתן:
"אחרי אלפי פעמים שאתה טועה, בסוף אתה תיהיה צודק"

למה בעצם הכותרת הזאת? Secret, אלא אותם הרגשות שאנשים מחביאים, מתוך הפחד להפגע, או להדחות וכמו שאומרים בשיר, הם לא יכולים לשמור את זה. לפחות לא להרבה זמן.
השיר השני, הוא דיי מה שאני חושב עכשיו. כי בחופש לא יוצא להפגש הרבה עם יהודית, וכשלא נפגשים ניהיה טיפה עצוב והשמש נעלמת, ובקיצור Aint no sunshine.



זהו להיום, יהיה נחמד סופסוף לראות תגובות. יש פה הרבה חומר למחשבה.
עד אז. שלכם,
טד.

נ.ב.
"I cannot forget refuse to regret so glad I met you"