יום שלישי, 26 בינואר 2010

מאוחר מידי, מיותר מידי, מנוכר מידי...

זאת בדיוק ההרגשה שעטפה אותי בימים האחרונים. שהכל מאוחר מידי, מיותר מידי, מנוכר מידי... זה כאשר לא מבינים אותך, או שלא יכולים להבין אותך. באמת שקשה להבין מה עובר על בנאדם עד שאתה מגיעה למצב שלו. למרות שיש לזה צד חיובי, לפחות ככה זה נראה לי. אותו הזמן שזה רק אתה או רק אתה והבן אדם היחיד שבאותו רגע אתה רוצה לדבר איתו. זאת מן אינטימיות כזאת שאפשר להשיג רק במצבים מסויימים.
אולי הרבה אנשים רואים בזה שאתה מתבודד מן עצבות. וזה לא רחוק מהמציאות. לפי דעתי עצם העובדה שאתה מתבודד זאת הדרך שלך להשיג עם עצמך דין וחשבון. דין וחשבון תוכל להשיג רק כאשר אתה תגיע להבנה מלאה עם עצמך. מה שיותר עצוב במצב שלי זה שאני יודע מה אני צריך לעשות ומה לא. אני לא פשוט לא רוצה. זאת אותה הרגשת הפספוס שאני כל כך רוצה שכבר תעלם או שלא. אני לא יודע כי זאת הרגשה כזאת של הצלחה וכשלון בו זמני, נו לפחות במצב שלי.
אולי אני כבר עשיתי הכל? אולי לא?
אני לא יכול לענות על השאלה הזאת. כי אני הרגשתי שאני נתתי מעצמי יותר מידי ולא קיבלתי כלום בחזרה. יכול להיות שזה נכון. תגידו לי אתם!
אני יודע שזה נשמע קצת חד צדדי. אני לא מתכוון שזה ישמע ככה. אני מבין טוב מאוד מה קורה בצד השני. אולי אני חושב שאני מבין. כי בכנות בחחים לא יצא לי לשבת ולהבין באמת למה היא עושה את מה שהיא עושה.
המסקנה: כנראה שעכשיו זה כבר מאוחר מידי, מיותר מידי, מנוכר מידי... ולצעוק לך בשמך, אני כבר לא מתכוון.
שלכם, טד.

נ.ב.
"Ain't no sunshine when she is gone"

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה