זה עוד חלק ששייך לזכרון, הרי בלי זכרון איך אנחנו נדע שמשהו השתנה? בלי זכרון נקום כל בוקר ולא נדע מה היה איתנו. זה בעצם מה שיפה בחיים הזכרונות שלך. אני זוכר את אותו ערב כחול עמוק. אני גם בטוח שאני לא היחיד שהיה לו כזה ערב. אתם זוכרים אותו? אם בא לכם אתם מוזמנים להשאיר תגובה עם הסיפור של אותו הערב. אבל נחזור לזה.
ביום חמישי האחרון קבוצת המנהיגות של "הזנק" סופסוף סיימה את הפרוייקט. הוא בוצעה בהצלחה רבה. עכשיו אני מבין מה זאת ההרגשה האדירה הזאת כשבאים אלייך אנשים ואומרים, "תודה זה היה ממש טוב" או "ישר כוח". זה נותן לך רצון להמשיך לעשות את זה, כי אתה רואה כמה אנשים מאושרים מזה. באמת התודה הכי גדולה צריכה ללכת למעיין ודינה, על זה שהן כאלה נפלאות ונתנו לנו את כל כולן כדי שנוכל כולנו להצליח.
בתגובות של הפוסט הקודם הגיב לי בנאדם באנונימיות, והוא כתב דברים שאולי הם באמת נכונים. אני רק רוצה להגיד שלבוא ולהגיד כאלה דברים באנונימיות זאת לא חוכמה גדולה, נכון שבשביל זה יש "תגובות אנונימיות" אבל הייתי באמת רוצה לדעת מי זה. אני עוד אוסיף שאני נוטה לא להסכים איתו. כל העניין הזה הוא משהו שאי אפשר להבין אותו עד שאתה נמצא בו. הבלוג הזה הוא לא בשביל לקבל רחמים. הוא בשביל להגיד דברים שאני לא מסוגל להגיד ישר בפנים. (למרות שאני מסוגל, היא יודעת את זה). ובשביל לשתף את כל מי שזה מעניין אותו.
לסיום זכרונות. הזכרון שלי מאותו ערב כחול עמוק הוא מלפני שנתיים. ביומולדדת של קובי. זה כמו נקודת מפנה בחיים שלי. רגע המפגש. הנגיעה הראשונה. יש שיגידו שאני נותן לזה ולה יותר מידי חשיבות. אולי. אבל עכשיו זה מה שאני חושב וזה מה שאני כותב. כמו שהבנתם עכשיו אני מתקרב לסוף. שיר.
שלכם, טד.
נ.ב.
"לזכר ערב שלא יחזור"
ביום חמישי האחרון קבוצת המנהיגות של "הזנק" סופסוף סיימה את הפרוייקט. הוא בוצעה בהצלחה רבה. עכשיו אני מבין מה זאת ההרגשה האדירה הזאת כשבאים אלייך אנשים ואומרים, "תודה זה היה ממש טוב" או "ישר כוח". זה נותן לך רצון להמשיך לעשות את זה, כי אתה רואה כמה אנשים מאושרים מזה. באמת התודה הכי גדולה צריכה ללכת למעיין ודינה, על זה שהן כאלה נפלאות ונתנו לנו את כל כולן כדי שנוכל כולנו להצליח.
בתגובות של הפוסט הקודם הגיב לי בנאדם באנונימיות, והוא כתב דברים שאולי הם באמת נכונים. אני רק רוצה להגיד שלבוא ולהגיד כאלה דברים באנונימיות זאת לא חוכמה גדולה, נכון שבשביל זה יש "תגובות אנונימיות" אבל הייתי באמת רוצה לדעת מי זה. אני עוד אוסיף שאני נוטה לא להסכים איתו. כל העניין הזה הוא משהו שאי אפשר להבין אותו עד שאתה נמצא בו. הבלוג הזה הוא לא בשביל לקבל רחמים. הוא בשביל להגיד דברים שאני לא מסוגל להגיד ישר בפנים. (למרות שאני מסוגל, היא יודעת את זה). ובשביל לשתף את כל מי שזה מעניין אותו.
לסיום זכרונות. הזכרון שלי מאותו ערב כחול עמוק הוא מלפני שנתיים. ביומולדדת של קובי. זה כמו נקודת מפנה בחיים שלי. רגע המפגש. הנגיעה הראשונה. יש שיגידו שאני נותן לזה ולה יותר מידי חשיבות. אולי. אבל עכשיו זה מה שאני חושב וזה מה שאני כותב. כמו שהבנתם עכשיו אני מתקרב לסוף. שיר.
שלכם, טד.
נ.ב.
"לזכר ערב שלא יחזור"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה