Telegraph

מזמן לא כתבתי... כבר סוף החופש. אז מה היה לנו עד עכשיו?!
היה חופש עמוס מבחינה פיזית, בהמון פעילויות מהנות, וכאלה שקצת פחות.
אבל יותר מזה החופש היה עמוס מבחינה נפשית. כל כך הרבה דברים קראו בחודשיים האלה. דברים שלא ציפיתי שיקרו. דברים שהפתיעו אותי. הנפש לא מסוגלת לכל כך הרבה לחץ. אבל הבעיה פה זה שהדבר היחיד שיגרום לכאב ללכת זה הזמן.
היה לי שבוע שלם שבו פשוט הרגשתי שחזרתי לשנה שעברה. אני עשיתי את אותם הדברים. את אותן השטויות שאני אמרתי לעצמי שאני לא אעשה. אופס.
פעם אני הייתי אחד שמאמין. מאמין במה?! אני האמנתי באהבה ( כן, כן, את ההתחכמויות תשאירו לעצמכם). אני באמת האמנתי בזה, אבל כנראה הייתי עיוור מכדי לראות שזאת בעצם רק אשלייה של העולם. זה נראה לי הדבר הכי עצוב כאשר אתה מפסיק להאמין במה שהאמנת. כן, אני הפסקתי. נכון רובכם תגידו "אל תדבר שטויות" אבל זה נכון. קשה להודות בזה, אבל זה נכון. מצד שני, אם היו נותנים לי את האפשרות לחזור 5 חודשים אחורה אני הייתי עושה את אותו הדבר, בדיוק באותה הדרך...
עכשיו זה הזמן שבו אני חייב לנתק את עצמי מהאשליה הזאת. אני חייב לעזוב, ללכת. "תגידי לי איפה את? אולי נוכל להפגש מאוחר יותר. או שאולי אני צריך לשחרר אותך לחופשי?" כל כך הרבה דברים רצים לי בראש. וזה לא יסתדר מעצמו כי פה רק הזמן יעזור..
שלכם, טד.

נ.ב.
"I guess I'm letting you go, it's hard but it's just like they said"